פסק-דין בתיק בג"ץ 7033/12

השופט י' עמית:

1.        בין העותר, עורך דין במקצועו, לבין המשיבה 2 (להלן: המשיבה) מתנהל סכסוך ארוך שנים, שהורתו ביחסי עבודה שנתקיימו ביניהם משך תקופה של שבעה חודשים במהלך השנים 2001-2000 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 2001-2000 end_of_the_skype_highlighting. המשיבה, שניהלה עסק בינלאומי להעברת טכנולוגיות מישראל לחו"ל בתחום החקלאות וגידול פרחים העסיקה את העותר בתפקיד מנכ"ל סניף הודו ואסיה של החברה. בין הצדדים נתגלע סכסוך חריף בעקבותיו הופסקה עבודתו של העותר, והצדדים הגישו תביעות הדדיות שנדונו בפני בורר.

           ביום 26.9.2005 ניתן פסק הבורר בו נדחתה תביעתה של המשיבה במלואה, ונתקבלה בחלקה תביעתו הנגדית של העותר, כך שהמשיבה והחברה שבבעלותה חוייבו, ביחד לחוד, לשלם לעותר סך כולל של 310,667 ש"ח (להלן: פסק הבוררות). חלק הארי מהסכום שנפסק לחובת המשיבה מורכב מחיוב בגין עמלה מעסקה (כ-204,000 ש"ח) ומהוצאות ושכ"ט הבוררות (90,000 ש"ח), וסכום זניח של כ-16,600 ש"ח נפסק לזכות העותר בגין הפרשי השתכרות, הפרשי עמלות והחזר הוצאות כאשר סכום זה נושא ריבית בשיעור של 20% לחודש (!!!) החל מחודש מרץ 2001.

2.        העותר הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לאישור פסק הבוררות, ומנגד, המשיבה עתרה לביטול פסק הבוררות בשל טענות חמורות הנוגעות להתנהלות הבורר. בית הדין הורה למשיבה להפקיד ערובה בסך 150,000 ש"ח להבטחת מילוי פסק הבוררות ובקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי.

           משלא הופקדה הערובה (לאחר הליך נוסף בו ביקשה המשיבה להמיר את הערובה) ניתן ביום 17.12.2008 פסק דין המאשר את פסק הבוררות. ערעור על פסק הדין נמחק על ידי רשמת בית הדין הארצי לעבודה בשל האיחור בהגשתו, וערעור על החלטת הרשמת אף הוא נדחה בשל איחור בהגשתו.

3.        משלא שילמה המשיבה את חובה לפי פסק הבוררות, פתח העותר בהליכי פשיטת רגל נגדה, במסגרתם הגיש תביעת חוב על סכום של כשלושה טריליון ש"ח, בהתאם לסכומי הריבית שנקבעו בפסק הבוררות. כנגד המשיבה ניתן צו כינוס נכסים, והעותר מונה כמנהל מיוחד על נכסיה יחד עם עו"ד איתן ארז.

4.        המשיבה חזרה ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בבקשה לביטול פסק הבוררות הן נוכח טענותיה החמורות לגבי התנהלות הבורר והן מאחר שהריבית שנקבעה בפסק הבוררות אינה חוקית בהיותה נוגדת את צו הריבית על פי חוק הריבית, תשי"ז-1957.

           בית הדין האזורי דחה על הסף את בקשת המשיבה לביטול פסק הבוררות מחמת מעשה בית דין.

           על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

           ביני לביני קיבלה המשיבה אישור בית משפט של פשיטת רגל להמשיך בהליך בפני בית הדין לעבודה בנוגע לביטול פסק הבוררות. בהמשך, ניתן כנגד המשיבה פסק דין המכריז עליה כפושטת רגל והיא חוייבה בתשלום חודשי בסך 15,000 ש"ח, והופסקה כהונתו של העותר כמנהל מיוחד על נכסי המשיבה.

5.        בית הדין הארצי קיבל את ערעור המשיבה והורה על החזרת התיק לבית הדין האיזורי על מנת שישלים את הדיון בבקשת המשיבה לביטול פסק הבוררות, תוך התייחסות לטענות המשיבה לגופן.

           בפסק דינו, עמד בית הדין על עקרון סופיות הדיון והרציונלים שבבסיסו, אך מצא כי נסיבות העניין הן כה חריגות וקיצוניות, שיש בהן כדי להצדיק סטיה מסויימת מעקרון נכבד זה. במסגרת פסק הדין, עמד בית הדין בהרחבה על החיוב במתן ערובה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ועל כך שבקשתה של המשיבה לביטול פסק דין הבוררות נדחתה מטעמים דיוניים, מבלי שטענותיה התבררו לגופן. נקבע כי הנסיבות דנן מצדיקות את החייאת ההליך מחדש ובחינתו לגופו של עניין, למרות מחדלה של המשיבה בהפקדת הערובה. עוד נקבע כי לבית המשפט סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט בהתקיים נסיבות בהן שיקולי צדק עדיפים על פני שיקולים דיוניים של מעשה בית דין, בבחינת "משפט חוזר אזרחי". זאת, על פי ההלכה בע"א 4682/92עזבון המנוח שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(3) 366 (2000) וברוח ההלכה שנפסקה בע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (לא פורסם, 25.2.2010). בית הדין עמד על כך שהפרוצדורה אינה מיטת סדום, וכי בנסיבות המתאימות ראוי לסטות מכללי הפרוצדורה כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק. למרות היותו ער להתארכות ההליכים, אך נוכח מכלול השיקולים והנסיבות, מצא בית הדין כי יש מקום להחזיר הדיון לבחינה לגופן של הטענות החמורות שהעלתה המשיבה כנגד התנהלות הבורר והעותר, ולו על מנת שטענות אלה לא תרבצנה כ"עננה שחורה" מעל הבורר והעותר. מה עוד, שחובה של המשיבה לעותר תפח וממשיך לתפוח "למימדים אבסורדיים עד דמיוניים" בשל הריבית שנקבעה בפסק הבוררות.

           סיכומו של דבר, שנוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, מצא בית הדין כי יש ליתן חשיבות נכבדה לאינטרס של מיצוי האמת ובירור הטענות החמורות שהועלו כנגד העותר והבורר, ויש מקום לביקורת מעמיקה של פסק הבוררות. זאת, בעיקר בכל הנוגע לריבית החריגה שנפסקה בפסק הבורר, ואשר גרמה לחוב להגיע לסכומים דמיוניים. כאמור, בשורה התחתונה הורה בית הדין להחזיר הדיון לגופו לבית הדין האיזורי לעבודה.

6.        כנגד פסק הדין הוגשה העתירה שלפנינו המשתרעת על 37 עמודים "טבין ותקילין" ושבכותרתה עתר העותר לקבוע דיון דחוף בעתירה. בפתח העתירה מנה העותר 13 סעדים המתבקשים כנגד פסק הדין, ואשר ניתן לתמצתם במשפט אחד: בקשה של העותר לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לחילופין, עתר העותר כי בית משפט זה יורה לבית הדין האיזורי לעבודה, אליו הוחזר הדיון, להימנע מלדון בתביעת החוב של העותר ובריבית הנובעת הימנה, ולהותיר את בדיקת תביעת החוב לסמכות בית המשפט של פשיטת רגל ולמנהל המיוחד שמונה לשם כך.

           לטענת העותר, בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות מהותיות בסוגיות של השתק פלוגתא, מעשה בית דין, סופיות הדיון ועוד, וטעויות אלה מביאות לתוצאות בלתי צודקות. בפרק העובדתי של העתירה, גולל העותר את סיפור המעשה לגרסתו, ועל כך שתוך תקופת העסקתו הקצרה גילה כי המשיבה נוהגת במרמה כלפי לקוחותיה ושותפיה. העותר הצביע על פסק דינה של כב' השופטת ורדה אלשיך בבית המשפט המחוזי בתיק פשיטת הרגל, המייחס למשיבה, בין היתר, שימוש באנשי קש וזיוף מסמכים "ומעשים הגובלים באורח מובהק בגרעין הקשה של הדין הפלילי". העותר סקר את הליכי הבוררות שהתנהלו בין הצדדים ואת ההליכים שהתנהלו בעקבות פסק הבוררות כמפורט לעיל. בהמשך עמד העותר על הטעויות המשפטיות המהותיות שנפלו, לשיטתו, בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בין היתר, מהטעמים הבאים: למשיבה ניתן יומה בבתי המשפט ובהליכים השונים; המשיבה לא הפקידה ערובה במועד שנקבע בהחלטות בית המשפט; פסק הדין מתעלם מהעקרונות של מעשה בית דין וסופיות הדיון ובכך גורם לאי יציבות שיפוטית ולעיוות דין של ממש; בית הדין התערב בהליכי פשיטת רגל התלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי.

           על מנת "לעשות סדר" ולהעמיד הדברים בפרופורציות הראויות לגבי שיעור הריבית של 20% לחודש שנפסקה על ידי הבורר, הסביר העותר כי המדובר בריבית המוסכמת בין הצדדים על פי הסכם העבודה שנחתם ביניהם. אמנם, סכום החוב תפח לכשלושה טריליון ש"ח, אך העותר הבהיר כי "אינו טיפש עד כדי שכך שיכול היה לחשוב כי ניתן להיפרע בסכום אסטרונומי זה", אך לטענתו, המשיבה מחזיקה בנכסים בשווי של עשרות מיליוני ש"ח, כך שניתן יהיה לתפוס את נכסיה ולשלם דיבידנד בגובה 100% לכל נושיה. בהמשך, עמד העותר בהרחבה על החובה שלא להלין שכרו של עובד תוך ציטוט ממקורות המשפט העברי.

           נוכח כל אלה, קרא העותר לבית משפט זה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, המהווה לשיטתו טעות מהותית במקרה פשוט, בבחינת "קרא ליום לילה וללילה יום".

7.        למרות אורכה ורוחבה של העתירה, לא מצאתי כי היא באה בגדר המקרים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהחלטותיו של בית הדין נעשית במשורה ועל פי ההלכה המנחה שנקבעה בבג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986) (להלן: עניין חטיב).

           אכן, פסק דינו של בית הדין הארצי הוא חריג נוכח הסטיה מעקרון סופיות הדיון שאין עוררין על חשיבותו ומרכזיותו (לעקרון סופיות הדיון ראו בהרחבה בג"ץ 681/12 שחר גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 19.9.2012)). עם זאת, הסכסוך בין העותר לבין המשיבה - המזין את בתי המשפט באין ספור הליכים - הוא סכסוך נקודתי שאינו חורג מעניינם הפרטני של הצדדים. גם לשיטתם של הדוגלים בגישה מרחיבה של הלכת חטיב - מקום בו יש מספר אפשרויות של פרשנות או מספר דרכים לפתרון הסוגיה שבמחלוקת - הרי שהמקרה דנן אינו מסוג המקרים שמצריכים התערבותו של בית משפט זה (לסקירה נרחבת של הגישות השונות בסוגיה של התערבות בג"ץ בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, ראו בפסק דינו המקיף של השופט זילברטל בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 30.5.2012)).